בישראל, כאשר מדברים על המונח "החזרה כפולה" לא מתכוונים פשוט להחזרה של שני עוברים באותו המחזור,אלא מתכוונים בד"כ להחזרה כפולה עוקבת. כלומר לשיטה שבה מבוצעות שתי החזרות באותו מחזור הפריה (IVF). ההחזרה הראשונה היא של עובר אחד ביום 3 וההחזרה השנייה מבוצעת כעבור יומיים-שלושה כאשר ניתן כבר להחזיר עובר נוסף בן 5-6 ימים (בלסטוציסט).
הרעיון מאחורי השיטה הוא שבעיקרון תמיד עדיף להחזיר עובר בשלב הבלסטוציסט, מאחר שעוברים אלה הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיות תקינים מבחינה כרומוזומלית, ובהתאם הסיכוי שלהם להשתרש גבוה יותר. מאחר שתמיד קיים חשש שאף עובר לא ישרוד במעבדה עד יום 5, יש מי שמעדיפים להחזיר קודם את העובר הטוב ביותר ביום 3 ובמידה והתפתח עובר נוסף להחזיר אותו כעבור יומיים. יש גם סברה שההחזרה הראשונה עשויה "להפעיל" או להכין את רירית הרחם באמצעות הפרשת גורמי השרשה, וכך לשפר את הסיכוי של העוברים להשתרש.
מבחינת יעילות השיטה יש מטה-אנליזות מסוימות שמצאו שיפור בשיעורי ההיריון הקליני, בעיקר בנשים עם כישלונות השרשה חוזרים (Repeated Implantation Failure). לעומת זאת, מחקרים אקראיים אחרים לא הראו יתרון ברור לעומת החזרת בלסטוציסט אחד בלבד. ההתנגדות העיקרית לשיטה, מעבר לטרחה שבצורך לשוב לבית החולים להחזרה נוספת, הוא שהשיטה מחייבת החזרה של לפחות שני עוברים ולכן מגדילה את הסיכון להריון מרובה עוברים.
מה מקובל כיום?
עם ההתקדמות במעבדת ה- IVF בגידול עוברים לשלב הבלסטוציסט, אבחון גנטי של העוברים (PGT-A)עצמם, ואפשרות של בחירת עוברים באמצעות בינה מלאכותית (AI), הגישה של החזרת עובר יחיד הינה המקובלת ביותר ופחות מקובל כעת להציע החזרה כפולה.
כיום שוקלים החזרה כפולה בעיקר במקרים נבחרים כגון:
– גיל אימהי מתקדם.
– מספר משמעותי של כישלונות השרשה חוזרים.
– איכות עוברים נמוכה.
– כאשר פחות סביר שהעוברים ישרדו במעבדה עד שלב הבלסטוציסט.
