לאחר החזרת עוברים נהוג להבטיח שהחשיפה של ההיריון לפרוגסטרון מספקת, מאחר שהיא קריטית להשתרשות העובר. לשם כך ניתנת תמיכה לוטאלית עם תכשירי פרוגסטרון שונים, כמו קרינון, אנדומטרין אוטרוגסטאן, דופסטון או זריקות פרולוטקס. מקובל להפסיק את התמיכה כאשר השליה מתחילה לייצר פרוגסטרון בשבועות 7-9 להריון, ומניחים שהתמיכה שמקורה בשליה מספקת באופן מלא בשבוע 10. בשלב זה, ייצור הפרוגסטרון על ידי השליה מספיק לשמר את ההיריון ללא תוספת חיצונית.
מחקרים מורים כי אפשר להפסיק בבטחה את התמיכה עם תכשירי הפרוגסטרון כבר ביום בדיקת ההיריון החיובית או בשבועות 5-7 להריון. עם זאת, במציאות, ההמלצות של הרופאים לעתים קרובות שונות מאד. למרות שאין ראיות שהמשך פרוגסטרון מעבר ל- 3 שבועות משפר את תוצאות ההיריון, רופאים רבים בישראל ובעולם, ממשיכים את התמיכה עד לאחר האולטרסאונד הראשון שמאשר את חיות העובר (בד"כ בשבוע 6-7) ולעתים אפילו עד שבועות 8-12 להיריון. זאת למרות שיש מחקרים שמראים שהפסקת פרוגסטרון ביום הבדיקה החיובית אינה פוגעת בשיעורי הריון מתמשך או לידת ילד חי, ולא מגבירה שיעורי הפלה בהשוואה להמשך עד שבועות 8-9. זה תקף גם לנשים עם תגובה שחלתית ירודה. סקר עולמי של 148 רופאים מצא ש-35% ממשיכים פרוגסטרון עד שבועות 8-10 ו-52% ממשיכים עד שבוע 12, מה שמדגיש פער משמעותי בין רפואה מבוססת ראיות לפרקטיקה בפועל. גישה שמרנית זו משקפת כנראה חרדת רופאים מאובדן הריון ולא ראיות מדעיות.
רופאים רבים גם ממליצים על הפחתה הדרגתית בתמיכה, למרות שאין מחקרים התומכים בהפחתת מינון הדרגתית ולכן אין מניעה מהפסקת פתאומית של התמיכה, כאשר יש בדיקת היריון חיובית או בעת שמודגם דופק בעובר בבדיקת אולטראסאונד.
באופן אישי אני לעתים קרובות ממליץ על המשך תמיכה עד שבועות 8-10 ועל הפחתה הדרגתית. זאת מאחר שמניסיוני גישה זהירה זו, למרות שאינה נתמכת בראיות ממחקרים, לעתים קרובות מועדפת על המטופלת שחוששת מהפסקה פתאומית ומוקדמת של התמיכה. חשוב ליידע את המטופלת שאירועים של דימום נרתיקי בשליש ראשון עשויים להיות שכיחים יותר עם הפסקה מוקדמת יותר של התמיכה, אך זה לא משפיע על תוצאות ההיריון. המשך תמיכה מעבר לשבוע 10 אינו מזיק, אך במקרים רבים מיותר לאור כמויות הפרוגסטרון הגדולות שהשליה כבר מייצרת בשלב הזה של ההיריון.
